במסגרת לימודי העברית בחברת אי טיצר, נחשפו הילדים ברחבי העולם, לכל הנושאים החשובים, שנלמדים בבתי-הספר בארץ.

אף על-פי שנושא השואה הוא נושא שקשה ללמד ילדים קטנים בשהותם בארץ זרה, לא פסחנו על נושא זה, והוא הועבר ברגישות מקסימלית, ולראייה, מכתב מרגש מאמא של תלמיד ששלחה אלי בתום שיעור/טקס יום השואה שערכתי את תכניו ברגישות רבה והעברתי מישראל לילדים השוהים באירופה:

 

אסתי יקרה,

​

רציתי להודות לך על השיעור המרגש שהעברת אתמול לבני, לקראת יום השואה.

אומנם בני הוא התלמיד, אך כל בני המשפחה שנכחו בבית ישבנו מול המחשב מרותקים והשתתפנו באופן פסיבי.

כישראלים המתגוררים באירופה, וכבת למשפחה ששורשיה באירופה, אנו מדברים על השואה מידי פעם בבית, ותוהים איך זה קרה?

הנופים כאן מרהיבים, האווירה רגועה וקשה לדמיין או להבין שהשואה הייתה כאן (בדור שלנו), ושהובלנו כצאן לטבח בגלל שאנחנו יהודים, ואם לנו קשה להאמין, איך בכלל נסביר את זה לילדים?                                 

המצגת המושקעת שהכנת לקראת יום השואה, ריגשה אותנו מאוד, עוררה מחשבה, עניין, שאלות, ובעיקר תחושה של גאווה ושייכות.

אם לרגע התבלבלנו והיינו שיכורים מנוף ה"מון בלאן" והאגם היפיפה שקרוב לביתנו (אגם ג'נבה), השיעור שלך הזכיר לנו לאן ולמי אנחנו שייכים, ולמה יש לנו את מדינת ישראל ושאנחנו חלק ממנה.

השיעור הותאם מאוד לילדים, הועבר בצורה מרתקת, לא מאיימת ומפחידה אלא, ציונית, אופטימית וחיובית למרות הקושי הכרוך בהקשבה לסיפורי השואה.

בני למד רבות מהשיעור, לרבות מושגים כגון: "טלאי צהוב", "גטו", "מחנה", ועוד.

אני חושבת שביחס לילד ישראלי המתגורר בארץ קל לו יותר להבין מה זה להיות שונה, יהודי וזר.                                                     

(למזלנו הוא לא זכה ליחס עוין או לגילויי אנטישמיות), אך גם קל יותר להרגיש חוסר בטחון וכמיהה לשוב לארץ ולהעריך את המדינה.

תודה רבה שוב, זה היה שיעור חינוכי, ערכי, תרבותי, ויחד עם זאת מותאם לילדים מסקרן ומלא אופטימיות.

אני מקווה שעוד הרבה ילדים (והוריהם) יזכו ליהנות מהמצגת ומהשיעור.

תודה להתראות,

גלית

​